אני זוכרת שעוד בשבוע הראשון של הסוכרת כשעדיין הייתי מאושפזת בבית החולים, אמא שלי החליטה שמאותו יום אני לא אהיה תלוייה באף אחד ואהיה עצמאית לגמרי. אז כבר מהשבוע האישפוז שלי התחלתי להזריק לעצמי.

​בהתחלה באמת חששתי מהכל, איך יקבלו אותי, מה יגידו עליי ובכלל איך אני אסתדר ביום יום.

אני מודה זה בכלל לא היה פשוט ולקח לי זמן להתרגל, אבל לכל דבר מתרגלים.

ההורים שלי תמיד היו לצידי ומה שאני הייתי צריכה מהם תמיד זה הרבה תמיכה ואהבה וגם לפעמים לתת לי קצת על הראש כדי להיכנס חזרה לאיזון, כי גם לי כמו לכל אחד אחר, היו רגעי שבירה, בעיקר לקראת ההתקרבות שלי לגיל ההתבגרות.

פתאום עם השנים התבגרתי, השתנתי, וגדלתי!

זה כבר לא כמו שהייתי קטנה שאמא לידי ורואה כל דבר שאני עושה, במיוחד שכשאני מתנדבת בכל מיני מסגרות, הולכת להמון חוגים, עושה הרבה ספורט ורוב שעות היום בכלל לא בבית.

ההתבגרות ללא ספק הפכה את הסוכרת להתמודדות קשה יותר גם מבחינת איזון ובעיקר מבחינה של הרבה פעמים התייאשות.

אבל אני אף פעם לא וויתרתי לה, גם כשהיה לי קשה וגם כשלא הייתי כל כך מאוזנת, עדיין ניסיתי למצוא את הקשר הטוב בינינו ואת היתרונות שבה ותמיד מצאתי אותם!

עוד מאז שהייתי קטנה דרך ההתמודדות שלי עם הסכרת הייתה לדבר עלייה ולספר ואף פעם לא להסתיר,

עם הזמן גם התחלתי לעשות הרצאות בבתי ספר בעיר שלי ומחוצה לו על הסוכרת כדרך חיים ומה זה אומר בכלל.

בחיי היום יום שלי אני מאוד פעילה בתנועות נוער ובמועצת נוער בעיר שלי, כל מי שמסביבי יודע מי אני, מה אני מביאה איתי וכל אחד גם יודע מה לעשות אם יש לי היפו או היפר או אם אני מתעלפת.

הטיפ הכי חשוב בעיניי הוא לספר ולשתף, לא כולם חייבים לעשות הרצאה כמוני, אבל לשתף את הסביבה ואת החברים זה הכי חשוב מבחינתי, פשוט לא להתבייש, גם אם שואלים על המכשיר להסביר בנינוחות, אנשים לא יודעים מהי סוכרת ובגלל זה

אנחנו הסוכרתיים צריכים להיות סבלניים ולהסביר לכל אדם ואדם כדי שזה יגביר מודעות יעבור הלאה.

​עוד טיפ חשוב זה להיות אופטימיים ולקחת את הדברים בקלילות ובצחוק, למשל כששואלים אותי מה זה המכשיר שיש לי אז אני אומרת שזה פקמן אבל אז מסבירה באמת, רוב החברים שלי קוראים לי ילדה סוכר ואפילו כתבו את זה בספר מחזור של חטיבת הביניים,

כולם ביחד איתי בזה ואני מרגישה שתמיד יש לי סביבה תומכת ואוהבת וזה בעיניי הכי חשוב!

​יותר חשוב מזה וזה טיפ לחיים שאני אקבל את עצמי כמו שאני, לפני שהסביבה תקבל אותי,להשלים עם מה שיש ולהגיד תודה לבורא עולם על מה שנתן, לקחת בקלילות, להנות מהחיים ותמיד לחפש רק את הטוב ?

אולי לחיות עם סוכרת זה קשה ,אבל כששואלים אותי אם הייתי מוכנה שלא תיהיה לי הסכרת? שהיא תעלם כאילו לא הייתה..אני באמת לא יודעת מה לענות. כי מצד אחד היא מעיקה ומציקה  לי ולא בא לי אותה,אבל מצד שני, אני והיא גדלנו ביחד, אולי זה מוזר להגיד אבל הסוכרת בנתה אותי היא עשתה אותי מי שאני היום, היא ביגרה אותי, נתנה לי אחריות, נתנה לי להבין ולהסתכל על דברים מצד קצת שונה שלהם, בזכותה אור זאת אור שתראו מולכם ואם היא לא הייתה, אין לי מושג אם היה לי כל הביטחון, אופטימיות, הומור, אחריות ואת כל הדברים האחרים שהיא תרמה לי.

אז בקיצור חברה יקרה אחרי שאנחנו סוגרות 8 שנות חברות ארוכות ולא פשוטות את אולי תעלמי לי עם כל חידושי הטכנולוגיה בעולם אבל כרגע את איתי ושלי, וגם אם תעלמי תאמיני לי שאת החברה שאני לעולם אבל לעולם לא אשכח!