נסיעה לחו”ל – סוכרתיים מספרים

1. הכינו מכתב בשפת המקום אליו אתם טסים. המכתב מטעם רופא הסוכרת חייב להכיל שורה שתסביר את הימצאותם של מחטים ומזרקים.

2. מומלץ לפצל את כמות האינסולין והציוד בין לפחות שני נוסעים, חשש לאובדן תיק או גניבה.

אני סנדי, סוכרתית סוג 1 בת 17 כבר כמעט 9 שנים, אבל עדיין נוסעת כל שנה לפחות פעם אחת לחול מאז שקיבלתי סוכרת. התגלתה לי הסכרת באמצע הקיץ, ובקיץ הבא כבר נסענו לטיול משפחתי בחו"ל.

מספר הנסיעות הראשונות היו קשות יותר מאחר ולא ידענו למה לצפות, פחדנו שלא יעבירו לנו את המזרקים וכל הדברים הנחוצים בשדה התעופה, פחדנו לאבד דברים, פחדנו לשכוח דברים – הסיכונים שבלהיות כל כך רחוק מהבית נראו גדולים מידי, אבל בסופו של דבר החוויה של חו"ל היא רק עוד אתגר שאפשר לנצח ורק עוד חוויה שמחזקת את העצמאות בסוכרת. בתחילת השנה השתתפתי גם במסע לפולין – וזו הייתה החוויה הראשונה שלי בחו"ל בלי ההורים. אני כותבת מספר טיפים שהיו יכולים לעזור ולהרגיע לפני טיול לחו"ל.

לקובץ הטיפים של סנדי לחצו כאן

נטלי כץ מטיילת במגוון יעדים באירופה בשנים האחרונות ומספרת בשאלון כיצד נערכת לנסיעה לחוץ לארץ. “לקראת כול טיסה ביקשתי מכתב באנגלית מהרופא סכרת שלי,הוא רשם וחתם לי,יש לי את הכרטיס של

האגודה באנגלית אז אני לוקחת את זה איתי,קניתי ארגונית שבערך נראית כמו מזוודה קטנה​". בשאלון של נטלי תמצאו טיפים להתנהלות בזמן הטיסה וכן במהלך הטיול. על ההערכות לטיסה כותבת נטלי: לדעתי לקחת אוכל לפני,כי במטוס לא תמיד מחלקים אוכל,תלוי באיזו חברה,ובאופן כללי לקחת אולי איזה חטיף אנרגיה,או משהו שלא ימס בתוך התיק גב או היד,ולעלות את האינסולין ואת הציוד רק בתיק יד/גב,בשום אופן לא בבטן המטוס כי האינסולין יתקלקל כיוון שהטמפרטורות שם מאוד נמוכות."

לשאלון של נטלי כץ לחצו כאן

לירז מספרת: “קודם כל ההבנה שהגוף עצמו צריך להיות מוכן כדי למנוע את ההיפו כמה שיותר – כלומר להיכנס לכושר מראש במיוחד אם זה טיול ‘טרקים’. להתחיל הליכות למרחקים ארוכים לפני הטיסה. כדי לא להפתיע את הגוף ב’בום’ של 20-30 ק"מ ליום. לקחתי איתי רק שליש מהציוד והעברתי אותו בטרול יד (כלומר 6 קופסאות של פרפריות, 6 קופסאות של מזרקים, 18 בקבוקי אינסולין, 30 קופסאות סטיקים). את הפרפריות, הסטיקים והמזרקים סידרתי ללא הקופסא החיצונית. בפועל, השתמשתי בחצי מכמות האינסולין. שליש מהציוד שלחו לי בפדקס לאחר כחצי שנה, ואת השליש האחרון אמא שלי הביאה איתה כשהיא הגיעה לסידני. ברגע שהגעתי לסידני אחסנתי את הכל אצל אחי בדירה . ב’טרקים’ של שבוע משכתי פרפרית 5 ימים, ולא החלפתי כל 3 ימים – כמו שצריך להחליף, כדי שבמהלך הטרק אחליף פרפרית רק פעם אחת ולא פעמיים. יודעת שלא רצוי, אבל לפעמים מעגלים פינות. היה לי מזל בקטע הזה כי בגלל שלא השתמשתי בהרבה אינסולין המקום של הפרפרית ספג את האינסולין בצורה תקינה גם אחרי 5 ימים. לא ספרתי פחמימות בצורה מדויקת עם משקל, הערכתי בגסות את הכמות, ואז נתתי בד"כ יחידה או שתיים פחות… למדתי להזריק פחות יחידות אחרי היפו אגרסיבי אחד שהיה לי. בכל זמן בטיול, היה איתי מישהו נוסף אחד לפחות שידע להזריק וידע על הסוכרת. תמיד היה איתי אישור מהרופא באנגלית על הסוכרת, ועל הציוד. טסתי בתקופה משוגעת של שפעת החזירים (2009-2010), ובחברות תעופה זרות. בהונג קונג בעצירת ביניים פתחו לי את המזוודת ציוד סכרת ולאחר מכן רשמו את מספר המושב שלי. לא יודעת למה, גם לא ממש הטריד אותי. בתכל’ס? אין טיפים מרכזיים, כי אין חוקי ברזל לסוכרת. כל גוף מגיב בצורה שונה למצבים חדשים. צריך רק להיות ערניים למצב ותמיד להיות עם זריקה ומשהו מתוק עליך."